מחלת הצהבת: היבטים משפטיים של רשלנות רפואית באבחון וטיפול

מחלת הצהבת, המכונה גם איקטרוס או צהבת, הינה תסמין המתבטא בצבע צהוב של העור והעיניים, הנגרם כתוצאה מרמות גבוהות של בילירובין בדם. בעוד שבמקרים רבים הצהבת היא תסמין שפיר וחולף, במקרים אחרים היא עלולה להצביע על מחלות כבד חמורות או בעיות רפואיות אחרות המחייבות טיפול דחוף.

לצערנו, זיהוי מאוחר ו/או לא מדויק של מחלות ובעיות אלה עלול להוביל לפגיעות רפואיות חמורות שניתן היה למנוע.

סוגי הצהבת והגורמים להם

צהבת (Jaundice) היא תסמונת המתאפיינת בצבע צהוב של העור, הלחמיות (החלק הלבן של העין) ורקמות גוף אחרות, הנגרמת עקב הצטברות של בילירובין בדם. ניתן לסווג את הצהבת לשלושה סוגים עיקריים, בהתאם למנגנון הפתופיזיולוגי:

א. צהבת קדם-כבדית (Pre-hepatic jaundice): נגרמת כתוצאה מהרס מוגבר של תאי דם אדומים (המוליזה), המוביל לייצור עודף של בילירובין. דוגמאות למצבים הגורמים לצהבת זו כוללות אנמיה המוליטית, מלריה ותגובות לתרופות מסוימות.

ב. צהבת כבדית (Hepatic jaundice): נובעת מפגיעה בתאי הכבד או מהפרעה ביכולתו של הכבד לעבד את הבילירובין. מצבים אלו כוללים דלקת כבד נגיפית (הפטיטיס), מחלת כבד אלכוהולית, וצירוזיס.

ג. צהבת בתר-כבדית (Post-hepatic jaundice): מתרחשת כאשר ישנה חסימה בדרכי המרה, המונעת את הפרשת הבילירובין מהכבד. גורמים אפשריים כוללים אבנים בדרכי המרה, גידולים בלבלב או בדרכי המרה, והיצרות של דרכי המרה.

עו"ד רעות פלדר מסבירה כי זיהוי מדויק של סוג הצהבת וגורמיה הוא קריטי לקביעת הטיפול המתאים!

רשלנות באבחון או בטיפול בכל אחד מסוגי הצהבת עלולה להוביל לסיבוכים חמורים, ובמקרים מסוימים אף לנזק בלתי הפיך לכבד או לאיברים אחרים. לפיכך, הבנה מעמיקה של הפתופיזיולוגיה של הצהבת היא הכרחית הן לצוות הרפואי המטפל והן למשפטנים העוסקים בתביעות רשלנות רפואית בתחום זה.

חובת הזהירות של הרופא באבחון וטיפול במחלת הצהבת

חובת הזהירות של הרופא כלפי המטופל מעוגנת בדין הישראלי, הן מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] והן מכוח חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. בהקשר של מחלת הצהבת, חובת הזהירות מתבטאת במספר היבטים:

א. אבחון מדויק ומהיר: על הרופא לזהות את תסמיני הצהבת ולבצע את הבדיקות הנדרשות לאבחון מהיר ומדויק של הגורם לצהבת. התרשלות באבחון עלולה להוביל לעיכוב בטיפול ולהחמרת מצבו של המטופל.

ב. בחירת הטיפול המתאים: לאחר האבחון, על הרופא לבחור את הטיפול המתאים ביותר בהתאם לגורם הצהבת ולמצבו הכללי של המטופל. בחירה שגויה של טיפול עלולה להיחשב כרשלנות.

ג. מעקב והערכה מתמשכת: על הרופא לבצע מעקב אחר מצבו של המטופל ולהעריך את יעילות הטיפול. התרשלות במעקב עלולה להוביל להחמצת סימנים להידרדרות במצב המטופל.

הוכחת הקשר הסיבתי בתביעות רשלנות רפואית בקשר עם מחלת הצהבת

אחד האתגרים המרכזיים בתביעות רשלנות רפואית בכלל, ובתביעות הקשורות למחלת הצהבת בפרט, הוא הוכחת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק שנגרם למטופל.

1. על התובע להוכיח כי אלמלא ההתרשלות, הנזק לא היה נגרם. בהקשר של מחלת הצהבת, יש להראות כי אבחון מהיר יותר או טיפול שונה היו מונעים את הנזק.
2. במקרים רבים של רשלנות רפואית בקשר עם מחלת הצהבת, קיים קושי להוכיח בוודאות כי ההתרשלות היא שגרמה לנזק. במקרים אלו, בתי המשפט עשויים להחיל את דוקטרינת "אובדן סיכויי החלמה".
3. בתביעות אלו, חוות דעת של מומחים רפואיים הינה קריטית להוכחת הקשר הסיבתי. על המומחים להתייחס לסטנדרט הטיפול המקובל ולהסביר כיצד הסטייה ממנו גרמה לנזק.

לסיכום, מחלת הצהבת מציבה אתגרים משמעותיים הן בפן הרפואי והן בפן המשפטי. מורכבותה של המחלה, על סוגיה השונים, מחייבת ערנות וזהירות מצד הצוות הרפואי באבחון, טיפול ומעקב. במקרים של רשלנות רפואית, נדרשת הבנה מעמיקה של הפתופיזיולוגיה של הצהבת והסטנדרטים הרפואיים המקובלים.