חובת זהירות ברשלנות רפואית

קיומה של עילת תביעה בגין רשלנות רפואית

כאשר קמה תביעה בעילה של רשלנות רפואית, אחריותו של הרופא המטפל תיבחן בהתאם למבחנים הנגזרים מקריטריונים של אמת מידת המקצועיות של בעלי מקצוע מיומנים במלאכתם.

קרי, נדרש מהרופא המטפל להתנהל במקצועו כמו "הרופא הסביר" על כל המשתמע מכך.

כך התבטא בית המשפט בע"א 2694/90 הדסה נ' אסי מימון פד מו (5) 628, בקובעו מהי אמת המידה לבחינת הרשלנות הרפואית :

"אמת המידה לבחינת הרשלנות הרפואית היא זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס את החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית ובניסיון קודם והכול בהתאם לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה".

קיומם של "יחסי שכנות" והשלכותיהם

קיומם של "יחסי שכנות" בין הרופא המטפל לבין החולה, הם המקור לקיומה של חובת זהירות אותה חב הרופא לחוליו.

חובת הזהירות, כידוע, נחלקת לשני תתי-מבחנים: חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית. חובת הזהירות המושגית נגזרת מיחסי השכנות בין הרופא לחולה ולעולם מתקיימת ביחסים דנן.

חובת הזהירות הקונקרטית יוצרת את מבחן הציפיות ובוחנת האם הרופא המטפל יכול היה לצפות את הנזק שנגרם למטופל והאם היה צריך לצפות את קרות הנזק על פי הפרקטיקה הנוהגת בעולם הרפואה.

שאלה זו מוכרעת ברובה על פי חומר הראיות. בית המשפט יבחן אילו בדיקות ואילו פעולות נעשו, מה התרחש במהלך הטיפול ואילו מחדלים בוצעו, אם בכלל. לצורך כך ייעזר בית המשפט, בין השאר, בחוות דעת רפואית ובפרקטיקה הרפואית הנהוגה באותה עת.

חובת הזהירות של הרופא הסביר

חובת הזהירות של רופא מתייחסת לשלושה שלבים במהלך טיפול, והם: אבחון המחלה, ההחלטה על דרכי טיפול, והטיפול עצמו. בתי המשפט פסקו כי יש לבחון את חובת הזהירות על פי מבחן הרופא הסביר באותה העת.

הווה אומר, על הרופא לבסס את ממצאיו על שיקולים סבירים המקובלים בעולם הרפואה בעת האירוע. אולם, אין זה אומר שרופא יהא פטור מאחריות אם ביסס את החלטתו על הממצאים הגלויים בלבד, אלא נקבע, כי עליו לפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר ולבסס את ממצאיו על בדיקות וחקירות בדבר מצבו של החולה.

גישה זו באה לידי ביטוי ב- ע"א 116/89 אנדל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (5) 276, שם נדונה תביעה בגין רשלנות רפואית ובית המשפט פסק בעניין זה כדלקמן :

"במסגרת חובת האיבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק על ידי כך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הוא לדעת לשאול, לחקור ולברר בדבר קיומן או אי קיומן של תופעות מסוימות.

לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצב החולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו".

"טעות שבשיקול דעת" כהגנה בתביעת בגין רשלנות רפואית

עם זאת, לא כל טעות בשיקול דעת תיחשב כהפרת חובת הזהירות ותבסס תביעת רשלנות רפואית. המבחן הוא מבחן הרופא הסביר.

לא נדרש מהרופא שינהג במיומנות גבוהה בכל טיפול רפואי. בכדי לצאת ידי חובתו, די לו שנהג כבעל מקצוע סביר וביסס את התנהלותו על פי הפרקטיקה הנוהגת בעת האירוע.

על החולה המבקש לבסס תביעה בעילה של רשלנות רפואית, מוטל הנטל להוכיח שהרופא המטפל לא נהג כפי שרופא סביר היה נוהג באותו עניין ונסיבות, וכי לא פעל על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת.

עמדת בתי המשפט היא שלא כל טעות שבשיקול דעת או באבחון די בה בכדי להצביע על רשלנות רפואית. אך עם זאת, על הרופא המטפל מוטלת החובה לנהוג במיומנות מקצועית ולהפעיל את כל הידע שעומד לרשותו.

כאשר רופא נמנע מלבצע בדיקות בסיסיות וחיוניות, או התעלם מנורות אדומות, או אז לא תעמוד לו הגנה שמדובר "רק" בטעות שבשיקול דעת.