"הרופא הסביר" וגלגוליו בתביעות בגין רשלנות רפואית

הבחינה לצורך קביעת רשלנות רפואית, נבחנת על פי השאלה האם הרופא הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, והאם התנהגותו עולה כדי רשלנות רפואית. כן צריך לבחון את הקשר הסיבתי בין הרשלנות הרפואית הנטענת לבין הנזק שנגרם לחולה.

אמת מידה אובייקטיבית לבחינת רשלנות רפואית

בתי המשפט אימצו אמת מידה אובייקטיבית לבחינה כאמור, לפיה בוחנים את דרך התנהלותו של הרופא , על פי מבחן הרופא הסביר באותה העת.

בית המשפט בוחן האם הרופא המטפל ביסס את מסקנותיו על סמך נורמות רפואיות שרווחו באותה עת, מחקרים עדכניים וספרות רפואית מקובלת. במידה והתשובה לכך תהא חיובית, יצא הרופא ידי חובתו ולא תוטל עליו אשמה בגין רשלנות רפואית.

גלגולו הראשון של "הרופא הסביר"

במרוצת השנים חלה התפתחות פסיקתית באשר לחובותיו של הרופא הסביר. בתחילה רווחה המגמה, כי יש לצמצם ככל הניתן את ההגדרה של הרופא הסביר. מגמה שהביאה מאליה לצמצום ודחיית תביעות בגין רשלנות רפואית נגד רופאים.

דוגמא מובהקת למגמה זו ניתן לראות בפסיקה משנות ה-60 המוקדמות, ב-ע"א 280/60 פרדו נ' חפץ ואח', פ"ד ט"ו 1974. שם נדונה תביעה בגין רשלנות רפואית. בית המשפט בחן את התנהלותם של הרופאים על פי מבחני הרשלנות הקבועים בסעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), בקובעו כך:

"אם הדברים שעשו או חדלו מעשות ואשר הביאו לתוצאות העגומות הם דברים שעלולים לקרות לכל רופא ממוצע, גם כשהוא עושה את עבודתו באורח סביר וזהיר או שהייתה כאן רשלנות ולא שיקול דעת מוטעה בתום לב.

המבחן שעל בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל מסוים של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אין בו משום רשלנות, איננו מבחן שלאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה. כל רופא עשוי לטעות ולא כל טעות מהווה רשלנות".

בפסק הדין לעיל נקבע, כי הגם שאין מחלוקת לגבי העובדה שהרופא המטפל טעה בטיפול וטעותו זו גרמה לנזק, יש לבחון האם פעל כרופא סביר. מבחן הרופא הסביר, לדידו של בית המשפט, הוא הרופא הממוצע. ומאחר, שהרופא הממוצע, באותה העת ובאותן הנסיבות, יכול היה לטעות, אין טעותו מהווה רשלנות רפואית.

שינוי המגמה

שינוי המגמה בא לידי ביטוי בפסיקה מאוחרת יותר, בתי המשפט החלו להטיל חובת זהירות מוגברת על הרופאים, והרחיבו את הגדרת הרופא הסביר, על חובותיו. כן היו מקרים בהם גם כאשר הוכח לבית המשפט כי הרופא המטפל פעל על פי נורמות רפואיות מקובלות, נקבע, כי בהתנהלותו – חרף היותה נורמה רפואית מקובלת – הייתה משום רשלנות רפואית.

כך נקבע ב-ע"א 3108/91 רייבי נ' ד"ר וויגל פ"ד מ"ז(2) 497. בפסק הדין קבע בית המשפט, כי "לקיומה של פראקטיקה רפואית נוהגת עשויה להיות משמעות, ככל שהדברים נוגעים לעילה המושתתת על רשלנות רפואית, אם כי גם בהקשר זה אין לפראקטיקה רפואית מקובלת משקל מכריע".

גישה קיבלה חיזוקים במספר פסקי דין מאוחרים יותר. בתי המשפט חזרו וקבעו, כי העובדה שרופא נהג על פי הפרקטיקה המקובלת, באותה העת, אינה מהווה הגנה מוחלטת, בתביעות בגין רשלנות רפואית. בתי המשפט הם אלה שיקבעו בסופו של הליך, האם הנורמות הרפואיות עולות בקנה אחד עם חובת הזהירות המוטלת על רופאים. יחד עם זאת , צוין כי במקרים חריגים בלבד תסווג פרקטיקה רפואית מקובלת, כרשלנות רפואית.

בשנים האחרונות מגמת בתי המשפט היא להציב סטנדרטים גבוהים ורף דרישות גבוה מהרופא הסביר.

בתי המשפט קבעו, כי על רופא מטפל, מוטלת החובה ליזום ולחקור, לשאול ולדרוש ולא להסתפק בבדיקות שטחיות, עליו לרדת לעומקה של בעיה ועל סמך בדיקה וחקירה יסודית לבסס את מסקנותיו.

חוק זכויות החולה בסוגיית רשלנות רפואית

סעיף 5 לחוק זכויות החולה הינו הסעיף היחידי בחוק העוסק ברשלנות רפואית, וקובע, כי חולה זכאי לטיפול הולם מקצועי ואיכותי הן מבחינה רפואית והן מבחינת יחסי האנוש.